למרות התקדמות רבה במחקר, בתיאוריה ובעבודת שטח, הפרעה טורדנית-כפייתית (הנקראת גם OCD) נותרת להיות הפרעה קשה להבנה. בין אם מחשיבים את ההפרעה למצב המבוסס על חרדה שמאותת על צורך בהישרדות, או מצב המבוסס על מצוקה שנגרם על ידי אי שקט קיצוני וחוסר יכולת לחזור למצב של רגיעה, נראה כי לא ניתן להגיע להבנה לא רק לגבי טבעה של הפרעה טורדנית-כפייתית, אלא גם לגבי הטיפול בה. נכון לעכשיו, טיפולי OCD שאושרו על ידי ה-FDA כוללים מעכבים סלקטיביים של ספיגה חוזרת של סרוטונין (SSRI) וטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), בנוסף לגרייה מגנטית למוח (TMS) שאושרה על ידי ה-FDA – כולם הוכרו בשל בטיחותם ויעילותם. אולם מכיוון שעם טיפולים נפוצים, כגון תרופות SSRI, שיעור ההפוגות הוא נמוך, ומטופלים רבים עם OCD נחשבים לעמידים לטיפול, מומחים פונים לאפשרויות פחות קונבנציונליות, ומגלים כיצד הטיפול ב-OCD באמצעות תכשירים פסיכדליים עשוי להביא להקלה רבה יותר עבור מטופליהם.

הפרעה טורדנית-כפייתית: הגדרה

למרות שבכל הקשור להפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) דברים רבים עדיין שנויים במחלוקת, ישנה הסכמה לגבי אקסיומה בסיסית אחת: OCD היא בראש ובראשונה הפרעה נפשית המשלבת מחשבות אובססיביות והתנהגות כפייתית.

בעיקרו של דבר, משמעותם של שני המרכיבים המרכזיים הללו היא שאנשים המתמודדים עם מצב זה מתמודדים גם עם מטח של מחשבות מטרידות עמוקות, הצורך לבצע שוב ושוב פעולות מסוימות בניסיון להשקיט את המחשבות הללו, או גם וגם.

ארבע האובססיות הנפוצות ביותר הקשורות להפרעה טורדנית-כפייתית הן:

• ניקיון וחשש מזיהומים.
• מחשבות קטסטרופיות (דאגה שמשהו נורא יקרה לאדם עצמו או למישהו קרוב).
• סדר וחשיבה “איך דברים אמורים להיות” (הרעיון ש”הכול חייב להיות במקום”, אחרת רגיעה אינה אפשרית).
• מחשבות אסורות (בדרך כלל על פעולה בלתי מוסרית הראויה לגינוי, בלתי מקובלת חברתית או מעשה חילול הקודש).

נראה כי ישנן דוגמאות רבות להתנהגות כפייתית, אשר נועדה לשכך את התחושות הלא נעימות הנובעות מההתמקדות הבלתי רצויה של המטופל באובססיה הקשורה ל-OCD שלו. התנהגות כפייתית הקשורה ל-OCD יכולה להתבטא בשטיפה חוזרת ונשנית של ידיים, ספירת אותיות במשפט נתון, חזרה על ביטוי מסוים (בקול או במחשבה), ועוד.

 

המאבק שנועד להקלה בתסמינים

הפרעה טורדנית-כפייתית היא בדרך כלל מצב כרוני, במיוחד כאשר הסובלים ממנה אינם מקבלים טיפול. האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (APA) קובעת שללא טיפול, שיעורי ההפוגה עומדים על 20%, כאשר מקורות נוספים מצאו ששיעורי ההפוגה ב-OCD הם בין 10% ל-20%.

עם הטיפול בתרופות מעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין (SRI), שיעורי ההפוגה היו מעט יותר גבוהים – 38%. עם זאת, מדובר בנתון נמוך יחסית, בייחוד לאור העובדה כי שליש מחולי OCD נחשבים לעמידים לטיפול – מה שאומר כי הם לא מקבלים תועלת מתרופות מקובלות ל-OCD או שתופעות הלוואי של תרופות אלו חמורות מדי כדי להמשיך את הטיפול בהן.

כל זה אומר שמטופלים רבים עם הפרעה טורדנית-כפייתית אינם מגיעים להקלה מספקת בתסמינים שלהם עם שיטות טיפול מקובלות. כתוצאה מכך, מדענים בוחנים תרופות פסיכדליות כאופציה שלא נחקרה דיה, אך יש בה פוטנציאל רב.

היתרונות והשיקולים הנוגעים לשימוש בתרופות פסיכדליות לטיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית

כאשר מדובר ב-OCD, היתרון מרכזי שהטיפול הפסיכדלי מציע הוא היכולת לשחרר. ברמה התיאורטית, מכיוון שנראה ש-OCD סובב סביב חוסר היכולת לוותר על השליטה על המוח  לנוכח תוכן מחשבתי שלילי, הגיוני לעקוף את הקיבועים הקיימים במוח שמתוחזקים במנגנוני הגנה וחשיבה אוטומטית, באמצעות תכשיר תרופתי שחודר עמוק לתוך הלא מודע.

עם זאת, מחקר של השפעות התכשירים הפסיכדליים על בריאות הנפש, ובמיוחד מחקר אודות תכשירים פסיכדליים ל-OCD, הוא עדיין בחיתוליו, ויש לבצע עוד בדיקות רבות לפני שניתן יהיה לראות בתכשירים אלו אלטרנטיבה רחבה לטיפולי קו ראשון ל-OCD המקובלים כיום, כגון SSRI ו-CBT. כל הטיפולים בתרופות פסיכדליות צריכים להינתן בסביבה בטוחה תחת פיקוחו של איש מקצוע מורשה בתחום בריאות הנפש עם ניסיון בצורת טיפול זו.

 

פסילוסיבין כטיפול פסיכדלי להפרעה טורדנית-כפייתית

מתוך הטיפולים הפסיכדליים השונים הנבדקים כעת לבחינת היתרונות שלהם לבריאות הנפש, חומר הנקרא פסילוסיבין מעורר עניין מיוחד הודות לפוטנציאל שלו להקל על תסמיני OCD.

פסילוסיבין אשר ידוע בתור “פטריות קסם”, הוא חומר המצוי בסוגים שונים של פטריות. פסילוסיבין נחשב לתכשיר שמשפיע על המסלולים הסרוטונרגיים במוח, נקשר עם קולטני הסרוטונין, ובכך מונע את ספיגתם מחדש ומאריך את פעולתם. בשל ההשערה הקיימת כי סרוטונין מעורב כגורם מרכזי בהופעת תסמיני OCD, מאמינים כי פסילוסיבין פועל באמצעות השפעתו על המוליך העצבי המסוים הזה.

מכיוון שמדובר בחומר פסיכדלי, מינונים גדולים יותר של פסילוסיבין עלולים לגרום להזיות. הוא יכול גם לגרום לתחושת אופוריה וחוויות רוחניות או אינטרוספקטיביות.

שילוב השימוש בפסילוסיבין עם פסיכותרפיה יכול לעזור למטופלים להבין טוב יותר את הדימויים והתכנים הפסיכדליים המתעוררים כתוצאה מהשימוש בתכשיר ולפענח אילו חוויות מטרידות ואפילו טראומטיות ממשיכות להציק להם – אולי בצורה של מחשבות ואובססיות OCD בלתי פוסקות.

מחקרים מצאו כי פסילוסיבין יכול לגרום לשיפור מיידי בחומרת ה-OCD, בניגוד לתכשירי SSRI השפעתם ניכרת בדרך כלל רק לאחר מספר שבועות. הוכח כי התכשיר הפסיכדלי מקל במיוחד על תסמיני OCD הקשורים לספק ולרומינציות. תוצאות כאלה יכולות, למשל, לאפשר לחולים עם OCD לעבור את היום ללא דאגה בלתי פוסקת אם הם אכן נעלו את דלת הכניסה שלהם, או לגבי הסיכוי להידבק במחלה משימוש בשירותים ציבוריים.

פסילוסיבין נמצא גם כבטוח ונסבל היטב, מה שדי נוגד את המוניטין שלו כפסיכדלי. עם זאת, הוא יכול לגרום לתופעות לוואי מסוימות. הן כוללות פאניקה, פרנויה, ישנוניות, חרדה ופסיכוזה – המכונה גם “טריפ רע”. בשל תופעות לוואי אפשריות אלו ואחרות, קיימות התוויות נגד לטיפול בפסילוסיבין עבור מטופלים עם היסטוריה של הפרעה דו-קוטבית, מאניה או פסיכוזה.