הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) היא מצב נפשי הנגרם בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי, מלחיץ או מפחיד ביותר – בין אם בעקבות השתתפות ישירה באירוע ובין אם מעדות לו כצופה.
הפרעה זו מאופיינת בסימפטומים המחולקים לארבע קבוצות עיקריות:
סימפטומים אלו פוגעים רבות באיכות החיים של הסובלים מ-PTSD ויוצרים אתגרים בתפקוד היומיומי. הסימפטומים הללו יכולים לבוא לידי ביטוי בצורות רבות, למשל: אגרסיביות יתר, בעיות בשינה, פלאשבקים, או בנטייה להימנע ממקומות או אירועים העלולים להזכיר למטופלים את החוויה הטראומטית, ואשר עלולים לפגוע באיכות החיים של המטופלים.
כיום, אחד מהטיפולים החדשניים המוצעים ל-PTSD הוא טיפול בגרייה מגנטית טרנס-גולגולתי עמוקה (Deep TMS), המאפשר גירוי לא פולשני של אזורים ספציפיים במוח המעורבים בוויסות רגשי וזיכרון. מחקרים מראים כי טיפול זה מסייע בהפחתת הסימפטומים הפוסט-טראומטיים, משפר את מצב הרוח ומסייע למטופלים לשוב לשגרת חיים תקינה יותר. לטיפול יתרונות רבים על פני אפשרויות טיפול אחרות, שכן מדובר בהליך אמבולטורי ואינו מצריך אשפוז או הרדמה, בדרך כלל נסבל היטב וטומן בחובו תופעות לוואי מערכתיות מינימליות.
הטיפול של BrainsWay מאושר על ידי ה-CE ומשרד הבריאות בישראל.
טכנולוגיית H-Coil הייחודית המוגנת בפטנט של BrainsWay מוחזקת בתוך קסדה מרופדת המותקנת על ראשו של המטופל. עם ההפעלה, סליל ה-H מייצר פולסים מגנטיים המווסתים את הפעילות העצבית של המוח.
מפגשי הטיפול ב-PTSD כוללים התאמה אישית לטיפול ונמשכים כ-25 דקות, בניגוד למפגשי rTMS סטנדרטיים של 40 דקות. תוכנית טיפול Deep TMS דורשת בדרך כלל 3 פגישות שבועיות לאורך ארבעה שבועות.
עירור מגנטי חוץ-גולגלתי (TMS) הינה טכנולוגיה לא פולשנית בה פולסי זרם בסליל המונח על ראש המטופל יוצרים במוח שדה חשמלי היכול ליצור גירוי עצבי. הפעלה חוזרת עשויה להביא לשינויים נוירופלסטיים ארוכי טווח באיזורי המח המושפעים מהשדה. באופן כללי טיפול בתדר גבוה (5 הרץ ומעלה) מביא להגברה (פאסיליטציה) של הפעילות המוחית, בעוד שטיפול בתדר נמוך (1 הרץ) מביא לעיכוב (אינהיביציה) של הפעילות המוחית. שינויים כאלו עומדים בבסיס השיפורים הקליניים המוכחים בהפרעות מוח שונות כגון דיכאון מאג’ורי ו-OCD.
מחקרי חיות ומחקרי הדמיה בבני אדם הראו כי PTSD קשור ככל הנראה בפעילות יתר באזורי מח כגון האמיגדלה, הקשורה לתגובות פחד וחרדה, ופעילות חסר באיזורים בקורטקס הפרה-פרונטלי, הקשורים לבקרת התגובות לגירוי המזכיר את האירוע הטראומטי. לפיכך, מודולציה של הפעילות המוחית בחלק מאזורי מח אלה עשויה תיאורטית להביא לשיפור קליני בסימפטומים של PTSD.
מחקר Deep TMS כלל 26 מטופלים שחולקו ל-3 קבוצות: טיפול Deep TMS עם סליל H1 בעקבות חשיפה לטראומה, טיפול Deep TMS בעקבות חשיפה לחוויה פוזיטיבית, טיפול דמה בעקבות חשיפה לטראומה. החשיפה כללה קטע שמע בין 30-60 שניות המתאר את האירוע הטראומטי. החולים טופלו ב-12 טיפולים בתדר 20 הרץ. בעקבות הטיפול האמיתי המשולב עם חשיפה לטראומה ציון CAPS הכולל השתפר ב-27 נקודות (31%), לעומת שיפור של 12% בקבוצות האחרות. שיפור של מעל 50% בסימפטומים נמצא אצל 44% מהמטופלים בקבוצת הטיפול המשולב, לעומת 12% ו-0% בקבוצות האחרות.
מחקר Deep TMS שנערך לאחרונה כלל טיפול בסליל H1 ומעקב לאורך חצי שנה אחר ותיקי צבא אמריקנים הסובלים מדיכאון בשילוב עם PTSD. במחקר נכללו 99 מטופלים. נמצא שיפור משמעותי הן במדדי הדיכאון (על סמך PHQ-9) והן במדדי ה-PTSD (על סמך PCL-5), שנשמרו אחרי 6 חודשים.
השכיחות המשוערת של הפרעה זו באוכלוסייה הכללית היא 8%, כאשר בישראל על פי הערכות כ 10% מהתושבים סובלים מההפרעה. שכיחות ההפרעה גבוהה יותר בנשים מאשר בגברים. למותר לציין כי בעקבות האירועים הקשים של מלחמת חרבות ברזל, שכיחות ההפרעה וחומרת הבעיה בישראל גדלו מאד.
ההפרעה נפוצה יותר בקרב מבוגרים צעירים, שכן הם נוטים יותר להיתקל באירועים טראומטיים, אם כי היא יכולה להתבטא גם בילדים ובמתבגרים. מבחינה היסטורית, האירועים הטראומטיים שונים בין המינים, והספרות קובעת שגברים מפתחים את ההפרעה בעיקר בעקבות חשיפה לחימה, בעוד שנשים מפתחות אותה בתגובה לתקיפה פיזית או מינית.
כיום, רוב המקרים של PTSD באוכלוסייה הכללית התפתחו כתוצאה מחשיפה לתאונות דרכים או תאונות עבודה. השכיחות של PTSD גבוהה יותר בקרב יוצאי מלחמה. לדוגמה, 30% מוותיקי מלחמת וייטנאם סובלים מ-PTSD.
למרות שההפרעה מזוהה לרוב עם יוצאי קרב, היא אינה ייחודית להם. מלבד חשיפה ללחימה, אונס, התעללות בילדים, תאונות דרכים, פיגועים וכל אירוע הכרוך באיום על חיי אדם עלולים לעורר PTSD. עם זאת, רוב האנשים שחווים אירוע טראומטי לא יפתחו תגובה פוסט טראומטית ממושכת. לדוגמה, רוב נפגעות האונס אינן מאובחנות עוד עם לחץ פוסט טראומטי שלושה חודשים לאחר שנאנסו.
הסיכוי ללקות ב-PTSD תלוי במספר גורמים, כמו מידת התמיכה שהמטופל מקבל לאחר האירוע הטראומטי, יחס הסביבה לאירוע, מתן טיפול מיידי – אי ביצוע זה עלול להנציח את המצב, וכן נטייה לפתח ההפרעה.
טיפול בתרופות נוגדות דיכאון יכול להקל על תסמיני הדיכאון והחרדה של ההפרעה, אך אינו מספק הקלה בתסמינים האחרים, הפוגעים בתפקוד היומיומי של החולים. טיפולים קוגניטיביים התנהגותיים הכוללים חשיפה לזיכרונות טראומטיים וגישות פסיכותרפיות אחרות הצליחו רק בחלק מהמטופלים, ורק באופן חלקי בכך. מחקרי תהודה מגנטית פונקציונלית (fMRI) הראו שאירועים טראומטיים קיצוניים יכולים לעורר שינויים משמעותיים בדפוסי פעילות עצבית באזורי מוח שונים.
אחת הדרכים לטיפול ב-PTSD משתמשת בפסיכותרפיה על מנת לגרום למטופלים לבקר מחדש באירועים טראומטיים בתקווה שהתמודדות איתם תרפא את צרותיהם של המטופלים. קבוצות תמיכה משמשות גם במקרים מסוימים. בנוסף, זמינות גם תרופות נוגדות דיכאון בדרגת SSRI, כגון פרוזאק ואפקסור. צורת טיפול נוספת שהופיעה בשנים האחרונות היא חוסר רגישות ועיבוד מחדש של תנועת עיניים (EMDR). שיטה זו, משלבת תנועות עיניים מהירות עם שחזור של האירוע הטראומטי. שיטה זו הוכחה כיעילה במקרים מסוימים, אך היא חייבת להיות מותאמת לכל מטופל, היא אינטנסיבית ויקרה ובעלת שיעור נשירה גבוה.
